השינוי והשונות: האיום והאתגר.
"בשכונתו של רבי מאיר גרו בריונים שציערו אותו הרבה ורבי מאיר היה מתפלל עליהם שימותו.
אמרה לו ברוריה אשתו: הרי כתוב: 'יתמו חַטָאים' , האם כתוב חוטאים? כתוב חַטָאים! ועוד לך לסופו של הפסוק 'ורשעים עוד אינם' כיון 'דיתמו חַטָאים, ורשעים עוד אינם', אלא תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה 'ורשעים עוד אינם' . התפלל עליהם וחזרו בתשובה." (בבלי ברכות י, ע"א)
דו-שיח זה בין רבי מאיר לברוריה אשתו ממחיש את העמדות השונות הקיימות אצל בני אדם ביחס לאפשרות של שינוי.
רבי מאיר, באנקדוטה זו, אינו מאמין שבני אדם יכולים להשתנות, ולכן הדרך היחידה להיפטר מהשכנים המציקים המאיימים עליו, היא לקוות ולהתפלל למותם. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, מאמינה בשינוי אפשרי ולכן, היא מציעה לו להתפלל שיחזרו בתשובה, כלומר שהתנהגותם תשתנה לטובה.
הגישות השונות לאפשרות של שינוי באות לידי ביטוי גם במדרש הבא (ילקוט שמעוני תהלים כה, סימן תשב ובמקומות נוספים):
"שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדֹֹף רעה'.
שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות.'
שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו.
שאלו להקב"ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו."
במדרש זה מבטאת החכמה עמדה בלתי מתפשרת כלפי החטא והחוטא: החטא הוא כתם שילווה את האדם עד אין סוף ומצבו של האדם החוטא הוא בלתי-הפיך.
הנבואה מבטאת גישה של ענישה חברתית או קוסמית. גם כאן המצב הוא בלתי הפיך.
התורה רואה אפשרות של שינוי על-ידי כפרה, כתוצאה מטקס ריטואלי.
רק האל מוצג כאן כמי שרואה אפשרות של שינוי פנימי בעקבות תהליך שעובר החוטא .
ההתייחסות לאפשרות של שינוי אצל בני אדם מוצאת את ביטויה במישורים שונים:
בשדה החינוך, קיימת לעתים נטייה להתבונן בילדים באמצעות "תוויות" אבחוניות המתייחסות בעיקר למגבלותיו של הילד. לעתים קרובות משמשות תוויות אלו מעין כרטיס יציאה ממערכת חינוכית אחת, המתקשה להתמודד עם הילד, וכרטיס כניסה למערכת אחרת בה נמצאים ידים שקיבלו "תווית" דומה. ההגדרה הדיאגנוסטית משמשת מעין "מדבקה" המקבעת את הילד ב"מגירה" דיאגנוסטית קבועה.
מודל חינוכי-פסיכולוגי זה מושפע לא מעט ממודלים רפואיים המארגנים מחלות או הפרעות גופניות ונפשיות בקטגוריות דיאגנוסטיות מוגדרות.
גם בעולם בריאות הנפש, הטילו Laing ואחרים, דוברי האסכולה האנטי-פסיכיאטרית, ספק בתקפותם המוחלטת של קטגוריות דיאגנוסטיות פסיכיאטריות מובהקות.
נעשו מחקרים לא מעטים המטילים ספק ביעילותה של גישה "דיאגנוסטית" זו לגבי ילדים והביקורת העיקרית לגבי גישות סטַטיות מעין אלו היא הסכנה בקבלת המגבלות של ילדים כדבר קבוע ובלתי ניתן לשינוי. מטבע הדברים, כאשר אין ציפייה לשינוי, מגשימה הנבואה המקבעת את עצמה ולא מתחולל שינוי.
במאמר שהתפרסם ב -"Education Week" ב 1995- על-ידי מרים פרידמן, ושתמצית ממנו הובא ב" שפ"יטון - עלון לפסיכולוג החינוכי" , גיליון 10 (ספטמבר 1997), מעלה המחברת טיעון מעניין אותו היא מכנה "תיאוריית המעלית": הקומה בה יורד הילד בבית החולים או במרכז ההערכה הקלינית קובעת את האבחנה המתקבלת. ניתן לבחור בקומות רבות: פסיכולוגיה, פתולוגיה של הדיבור או השפה, הפרעת למידה, הפרעות נוירולוגיות של ריכוז וקשב, נוירופסיכולוגיה וכו'…
בסופו של דבר, הגדרת הבעיה מוכתבת על-ידי המעלית.
גם מערכת הענישה בסופו של דבר מקבעת לרוב את מצבם של עבריינים שנשפטו וריצו את עונשם בבתי-סוהר וגם כאן הנבואה ש"עבריין נשאר עבריין" מגשימה את עצמה ברוב המקרים.
לעתים קרובות, קובע מעמדו של אדם בחברה בה הוא נמצא את תפקידו והציפיות הסטריאוטיפיות ממנו והאדם נוטה לשחק את התפקיד המיועד לו באינטראקציה הזוגית, המשפחתית והקבוצתית.
ייתכן שהראייה הסטריאוטיפית של האחֵר כבלתי ניתן לשינוי נוחה מהרבה בחינות:
- ראייה זו מאפשרת לנו להגדיר את עצמנו בקשר לקטגוריות סטַטיות.
- ראייה זו אינה דורשת מאתנו מאמץ כדי להביא שינוי או לראות בהעדר שינוי כישלון.
- לעתים, משמשת סטטיות צרכים פוליטיים של ממסד או מנגנון שלטוני שלרוב אינו מעונין בשינוי, כי השינוי עלול לערער תפיסות עולם קיימות או סדר חברתי קיים.
האמונה ביכולתם של בני אדם להשתנות דורשת אומץ ואופטימיות ומעוגנת בראיית המציאות לא רק כפי שהיא אלא כפי שהיא ראויה להיות. ייתכן שהשאיפה לעולם טוב יותר, אוטופי מהוה בסיס לאמונה זו. בתלמוד הבבלי, בסוף מסכת מכות, מופיע הסיפור הבא:
"…שוב פעם אחת היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א') 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!
אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח') 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?!
אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג')' לכן בגללכם ציון שדה תחרשד [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו." (תלמוד בבלי, מסכת מכות דף כד, ע"ב)
בסיפור זה, מייצג רבי עקיבא את הקול בתוכנו הרואה אפשרות של מציאות אחרת, מתוקנת יותר. רבי עקיבא רואה את הפוטנציאל הטמון במציאות שעשויה להשתנות ובתקווה לשינוי שמביאה נחמה.
בשפה דתית, העולם שאיננו מתוקן הוא עולם החטא או העולם שאיננו נגאל והשינוי המיוחל נקרא "תשובה" או "גאולה".
בשדה החינוך, נתקלים מחנכים לא פעם בילדים "שאינם מתוקנים" על-פי תפיסת-עולמם. התבוננות קרובה יותר מלמדת אותנו שלעתים מדובר בילדים שאינם תואמים את הציפיות של אותם מחנכים מהם ושמעוררים אצל אותם מחנכים תחושות של חוסר-אונים או כעס על חוסר התאמתם לציפיות מחנכיהם. ילדים אלו, כאשר אינם מתגמלים את מאמציהם של מוריהם או הוריהם, מהווים בעיה רצינית ואיום על דימויים העצמי של מורים והורים.
גם מטפלים עלולים להרגיש מאוימים מחוסר "שיתוף פעולה" של מטופלים ובעצם, כאשר שינוי מיוחל אינו מתרחש, יש לעתים קרובות אכזבה, תסכול, תחושה של כשלון ואף ייאוש.
ייתכן שכדי שיתרחש שינוי, יש צורך בחזון "אוטופי" לצד הגדרת יעדים ריאליים לשינוי ויצירת ברית עם הכוחות הפנימיים המעונינים בשינוי. הדבר נכון במקרים בהם מעונין האדם להשתנות בעצמו ונכון עוד יותר כאשר הוא מבקש לעודד אדם אחר לעבור שינוי.
הדרך להוביל שינוי, על-פי תפיסתו של ויניקוט - מחנך, רופא ופסיכולוג-מטפל - היא לאפשר לזולת, לילד, להתפתח על-פי דרכו על-ידי-כך שיוכל לבחור באופן פתוח מתוך מגוון של תשומות חינוכיות ,לימודיות ותקשורתיות אליהן הוא נחשף. כגודל השונות של הגירויים השונים, כך עוצמת הכוח להשתנות, להשתחרר מקיבעון, לקחת קצה של חוט הנמסר מתוך קשר וקרבה והתכוונות מליאה לצרכים של הילד ולהתקדם אתו משלב לשלב עם המשך התמיכה עד היכולת להשיג את השינוי המיוחל.
דרך זו נתקלת בקושי, כאשר המוביל את הילד, מעונין להנחיל את "עצמו" לילד, בלי להתחשב במקום ובמטען אותו מביא הילד עם ה"עצמי" שלו.
יכולתו של אדם להיות לעתים פילוסוף-לוחם הרוצה לשנות את העולם ולעתים משורר, המסוגל לקבל את העולם כמות שהוא, אך מסוגל לשנות את החיים, כלומר את הסתכלותו על העולם טמונה אולי ביכולתו של האדם עצמו להשתנות להתפתח ולהאמין.
"בשכונתו של רבי מאיר גרו בריונים שציערו אותו הרבה ורבי מאיר היה מתפלל עליהם שימותו.
אמרה לו ברוריה אשתו: הרי כתוב: 'יתמו חַטָאים' , האם כתוב חוטאים? כתוב חַטָאים! ועוד לך לסופו של הפסוק 'ורשעים עוד אינם' כיון 'דיתמו חַטָאים, ורשעים עוד אינם', אלא תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה 'ורשעים עוד אינם' . התפלל עליהם וחזרו בתשובה." (בבלי ברכות י, ע"א)
דו-שיח זה בין רבי מאיר לברוריה אשתו ממחיש את העמדות השונות הקיימות אצל בני אדם ביחס לאפשרות של שינוי.
רבי מאיר, באנקדוטה זו, אינו מאמין שבני אדם יכולים להשתנות, ולכן הדרך היחידה להיפטר מהשכנים המציקים המאיימים עליו, היא לקוות ולהתפלל למותם. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, מאמינה בשינוי אפשרי ולכן, היא מציעה לו להתפלל שיחזרו בתשובה, כלומר שהתנהגותם תשתנה לטובה.
הגישות השונות לאפשרות של שינוי באות לידי ביטוי גם במדרש הבא (ילקוט שמעוני תהלים כה, סימן תשב ובמקומות נוספים):
"שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדֹֹף רעה'.
שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות.'
שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו.
שאלו להקב"ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו."
במדרש זה מבטאת החכמה עמדה בלתי מתפשרת כלפי החטא והחוטא: החטא הוא כתם שילווה את האדם עד אין סוף ומצבו של האדם החוטא הוא בלתי-הפיך.
הנבואה מבטאת גישה של ענישה חברתית או קוסמית. גם כאן המצב הוא בלתי הפיך.
התורה רואה אפשרות של שינוי על-ידי כפרה, כתוצאה מטקס ריטואלי.
רק האל מוצג כאן כמי שרואה אפשרות של שינוי פנימי בעקבות תהליך שעובר החוטא .
ההתייחסות לאפשרות של שינוי אצל בני אדם מוצאת את ביטויה במישורים שונים:
בשדה החינוך, קיימת לעתים נטייה להתבונן בילדים באמצעות "תוויות" אבחוניות המתייחסות בעיקר למגבלותיו של הילד. לעתים קרובות משמשות תוויות אלו מעין כרטיס יציאה ממערכת חינוכית אחת, המתקשה להתמודד עם הילד, וכרטיס כניסה למערכת אחרת בה נמצאים ידים שקיבלו "תווית" דומה. ההגדרה הדיאגנוסטית משמשת מעין "מדבקה" המקבעת את הילד ב"מגירה" דיאגנוסטית קבועה.
מודל חינוכי-פסיכולוגי זה מושפע לא מעט ממודלים רפואיים המארגנים מחלות או הפרעות גופניות ונפשיות בקטגוריות דיאגנוסטיות מוגדרות.
גם בעולם בריאות הנפש, הטילו Laing ואחרים, דוברי האסכולה האנטי-פסיכיאטרית, ספק בתקפותם המוחלטת של קטגוריות דיאגנוסטיות פסיכיאטריות מובהקות.
נעשו מחקרים לא מעטים המטילים ספק ביעילותה של גישה "דיאגנוסטית" זו לגבי ילדים והביקורת העיקרית לגבי גישות סטַטיות מעין אלו היא הסכנה בקבלת המגבלות של ילדים כדבר קבוע ובלתי ניתן לשינוי. מטבע הדברים, כאשר אין ציפייה לשינוי, מגשימה הנבואה המקבעת את עצמה ולא מתחולל שינוי.
במאמר שהתפרסם ב -"Education Week" ב 1995- על-ידי מרים פרידמן, ושתמצית ממנו הובא ב" שפ"יטון - עלון לפסיכולוג החינוכי" , גיליון 10 (ספטמבר 1997), מעלה המחברת טיעון מעניין אותו היא מכנה "תיאוריית המעלית": הקומה בה יורד הילד בבית החולים או במרכז ההערכה הקלינית קובעת את האבחנה המתקבלת. ניתן לבחור בקומות רבות: פסיכולוגיה, פתולוגיה של הדיבור או השפה, הפרעת למידה, הפרעות נוירולוגיות של ריכוז וקשב, נוירופסיכולוגיה וכו'…
בסופו של דבר, הגדרת הבעיה מוכתבת על-ידי המעלית.
גם מערכת הענישה בסופו של דבר מקבעת לרוב את מצבם של עבריינים שנשפטו וריצו את עונשם בבתי-סוהר וגם כאן הנבואה ש"עבריין נשאר עבריין" מגשימה את עצמה ברוב המקרים.
לעתים קרובות, קובע מעמדו של אדם בחברה בה הוא נמצא את תפקידו והציפיות הסטריאוטיפיות ממנו והאדם נוטה לשחק את התפקיד המיועד לו באינטראקציה הזוגית, המשפחתית והקבוצתית.
ייתכן שהראייה הסטריאוטיפית של האחֵר כבלתי ניתן לשינוי נוחה מהרבה בחינות:
- ראייה זו מאפשרת לנו להגדיר את עצמנו בקשר לקטגוריות סטַטיות.
- ראייה זו אינה דורשת מאתנו מאמץ כדי להביא שינוי או לראות בהעדר שינוי כישלון.
- לעתים, משמשת סטטיות צרכים פוליטיים של ממסד או מנגנון שלטוני שלרוב אינו מעונין בשינוי, כי השינוי עלול לערער תפיסות עולם קיימות או סדר חברתי קיים.
האמונה ביכולתם של בני אדם להשתנות דורשת אומץ ואופטימיות ומעוגנת בראיית המציאות לא רק כפי שהיא אלא כפי שהיא ראויה להיות. ייתכן שהשאיפה לעולם טוב יותר, אוטופי מהוה בסיס לאמונה זו. בתלמוד הבבלי, בסוף מסכת מכות, מופיע הסיפור הבא:
"…שוב פעם אחת היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א') 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!
אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח') 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?!
אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג')' לכן בגללכם ציון שדה תחרשד [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו." (תלמוד בבלי, מסכת מכות דף כד, ע"ב)
בסיפור זה, מייצג רבי עקיבא את הקול בתוכנו הרואה אפשרות של מציאות אחרת, מתוקנת יותר. רבי עקיבא רואה את הפוטנציאל הטמון במציאות שעשויה להשתנות ובתקווה לשינוי שמביאה נחמה.
בשפה דתית, העולם שאיננו מתוקן הוא עולם החטא או העולם שאיננו נגאל והשינוי המיוחל נקרא "תשובה" או "גאולה".
בשדה החינוך, נתקלים מחנכים לא פעם בילדים "שאינם מתוקנים" על-פי תפיסת-עולמם. התבוננות קרובה יותר מלמדת אותנו שלעתים מדובר בילדים שאינם תואמים את הציפיות של אותם מחנכים מהם ושמעוררים אצל אותם מחנכים תחושות של חוסר-אונים או כעס על חוסר התאמתם לציפיות מחנכיהם. ילדים אלו, כאשר אינם מתגמלים את מאמציהם של מוריהם או הוריהם, מהווים בעיה רצינית ואיום על דימויים העצמי של מורים והורים.
גם מטפלים עלולים להרגיש מאוימים מחוסר "שיתוף פעולה" של מטופלים ובעצם, כאשר שינוי מיוחל אינו מתרחש, יש לעתים קרובות אכזבה, תסכול, תחושה של כשלון ואף ייאוש.
ייתכן שכדי שיתרחש שינוי, יש צורך בחזון "אוטופי" לצד הגדרת יעדים ריאליים לשינוי ויצירת ברית עם הכוחות הפנימיים המעונינים בשינוי. הדבר נכון במקרים בהם מעונין האדם להשתנות בעצמו ונכון עוד יותר כאשר הוא מבקש לעודד אדם אחר לעבור שינוי.
הדרך להוביל שינוי, על-פי תפיסתו של ויניקוט - מחנך, רופא ופסיכולוג-מטפל - היא לאפשר לזולת, לילד, להתפתח על-פי דרכו על-ידי-כך שיוכל לבחור באופן פתוח מתוך מגוון של תשומות חינוכיות ,לימודיות ותקשורתיות אליהן הוא נחשף. כגודל השונות של הגירויים השונים, כך עוצמת הכוח להשתנות, להשתחרר מקיבעון, לקחת קצה של חוט הנמסר מתוך קשר וקרבה והתכוונות מליאה לצרכים של הילד ולהתקדם אתו משלב לשלב עם המשך התמיכה עד היכולת להשיג את השינוי המיוחל.
דרך זו נתקלת בקושי, כאשר המוביל את הילד, מעונין להנחיל את "עצמו" לילד, בלי להתחשב במקום ובמטען אותו מביא הילד עם ה"עצמי" שלו.
יכולתו של אדם להיות לעתים פילוסוף-לוחם הרוצה לשנות את העולם ולעתים משורר, המסוגל לקבל את העולם כמות שהוא, אך מסוגל לשנות את החיים, כלומר את הסתכלותו על העולם טמונה אולי ביכולתו של האדם עצמו להשתנות להתפתח ולהאמין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה