"לכן המשכיל בעת ההיא ידֹם, כי עת רעה היא"? (עמוס ה , יג)*
המציאות בה אנו חיים כאן מאז ראש השנה מבלבלת, כואבת, מדאיגה ומפחידה. בני אדם רבים מדי נהרגו או נפגעו ללא כל הצדקה. חלק מאתנו יבואו ויאמרו: "אמרנו לכם". אחרים מדוכאים, מאוכזבים וכועסים וכולנו מנסים לאסוף בצורה זו או אחרת את השברים ולהתארגן מחדש סביב אתוסים שונים; אחדות העם, אין ברירה, בכל זאת שלום וכו', בסוף זה יסתדר ועוד כהנה. קיימת גם נטייה "לחפש את האשם" והעוצמות הרגשיות הולכות וגדלות. אחרים מעדיפים להתכנס בתוך עצמם, להשתדל להמשיך את שגרת חייהם, ולחיות בתוך בועה חמה ומוגנת.
איננו באים כאן לשפוט או לנתח את הסיבות להתפרצות האלימות, כאשר רבים חשבו שכבר עברנו את השלב הזה. איננו באים להציע את הפתרון האולטימטיבי לסכסוך.
אך, יתכן שהתבוננות מושכלת תוכל לסייע לנו להאיר את הסוגיה מזוויות שונות ואם לא למצוא את התשובות, לפחות להגדיר את השאלות.
התלמוד הבבלי מתייחס במסכת תענית לחובת הסולידריות בעת צרה וזו לשון התלמוד:
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר {ישעיהו כ"ב} 'והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות' מה כתיב בתריה? (מה כתוב לאחר מכן?) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון' (בבלי תענית יא, ע"א)
יש כאן כמובן גינוי מפורש של ההסתגרות והאדישות ובהמשך מביא התלמוד את משה רבנו כדוגמה למי שישב על אבן מתוך סולידריות עם העם שנלחם נגד עמלק, דבר המזכיר גם את סירובו של אוריה החתי לשוב לביתו (שמואל ב; יא, יא): "ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה יֹשבים בסֻכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חֹנים ואני אבוא אל ביתי לאכֹל ולשתות ולשכב עם אשתי חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה".
חובת הסולידריות "בכל מחיר" עשויה אמנם לעורר שאלות רבות ומורכבות סביב ההזדהות עם מי שמצפה ממני לסולידריות והגבולות הסבירים של אותה סולידריות. איפה מסתיימת החובה המוסרית ואיפה מתחיל המיתוס? אם בכלל ניתן להבחין בין השנים. האם סולידריות בכל מחיר עם הקבוצה אליה אני משתייך אינה עלולה לגרום לעיוורון מוסרי, שאינו מאפשר לי לראות שלא תמיד אנחנו ה"טובים" והאחרים הם ה"רעים"?
היבט אחר, לא פחות בעייתי, מתעורר כאשר אנו מתבוננים בדברי הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תעניות פרק א' ,הלכות א, ב, ג) וכך לשונו:
"[א] מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י')' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. [ב] ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיהו ה') 'עונותיכם הטו וגו'' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. [ג] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי' כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".
הרמב"ם, פילוסוף רציונליסט, מחייב אותנו לראות בכל צרה "עונש" ובזעקה אמצעי להסרת הצרה? יתר על כן: מי שמתייחס לצרה כדבר הקשור לאיזושהי חוקיות מכונה "אכזרי"?
נשאלת כמובן השאלה אם הרמב"ם משתף אותנו כאן בתפיסה תיאולוגית המצביעה על קשר ברור והכרחי בין מעשי האדם לבין התנהגותו של האל או שמא אין כאן הסבר תיאולוגי של דרכי האל, אלא "דברה תורה כלשון בני אדם", כלומר מעין ניסיון לפתח תודעה של אחריות ומודעות אצל האדם, כהזדמנות להתבוננות מעשירה.
מעניין לראות מהן ההשלכות האפשריות של הקריאות השונות על הפרשנות שניתן למציאות בה אנחנו חיים היום.
נראה לי שהתבוננות בסוגיית הסולידריות וההתבוננות בקשר בין מעשי האדם למציאות שאיננה תלויה בנו ראויות לדיון מעמיק ואני מזמין אתכם ליטול בו חלק.
* נכתב במהלך השנה הראשונה של האינתיפדה השניה
המציאות בה אנו חיים כאן מאז ראש השנה מבלבלת, כואבת, מדאיגה ומפחידה. בני אדם רבים מדי נהרגו או נפגעו ללא כל הצדקה. חלק מאתנו יבואו ויאמרו: "אמרנו לכם". אחרים מדוכאים, מאוכזבים וכועסים וכולנו מנסים לאסוף בצורה זו או אחרת את השברים ולהתארגן מחדש סביב אתוסים שונים; אחדות העם, אין ברירה, בכל זאת שלום וכו', בסוף זה יסתדר ועוד כהנה. קיימת גם נטייה "לחפש את האשם" והעוצמות הרגשיות הולכות וגדלות. אחרים מעדיפים להתכנס בתוך עצמם, להשתדל להמשיך את שגרת חייהם, ולחיות בתוך בועה חמה ומוגנת.
איננו באים כאן לשפוט או לנתח את הסיבות להתפרצות האלימות, כאשר רבים חשבו שכבר עברנו את השלב הזה. איננו באים להציע את הפתרון האולטימטיבי לסכסוך.
אך, יתכן שהתבוננות מושכלת תוכל לסייע לנו להאיר את הסוגיה מזוויות שונות ואם לא למצוא את התשובות, לפחות להגדיר את השאלות.
התלמוד הבבלי מתייחס במסכת תענית לחובת הסולידריות בעת צרה וזו לשון התלמוד:
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר {ישעיהו כ"ב} 'והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות' מה כתיב בתריה? (מה כתוב לאחר מכן?) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון' (בבלי תענית יא, ע"א)
יש כאן כמובן גינוי מפורש של ההסתגרות והאדישות ובהמשך מביא התלמוד את משה רבנו כדוגמה למי שישב על אבן מתוך סולידריות עם העם שנלחם נגד עמלק, דבר המזכיר גם את סירובו של אוריה החתי לשוב לביתו (שמואל ב; יא, יא): "ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה יֹשבים בסֻכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חֹנים ואני אבוא אל ביתי לאכֹל ולשתות ולשכב עם אשתי חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה".
חובת הסולידריות "בכל מחיר" עשויה אמנם לעורר שאלות רבות ומורכבות סביב ההזדהות עם מי שמצפה ממני לסולידריות והגבולות הסבירים של אותה סולידריות. איפה מסתיימת החובה המוסרית ואיפה מתחיל המיתוס? אם בכלל ניתן להבחין בין השנים. האם סולידריות בכל מחיר עם הקבוצה אליה אני משתייך אינה עלולה לגרום לעיוורון מוסרי, שאינו מאפשר לי לראות שלא תמיד אנחנו ה"טובים" והאחרים הם ה"רעים"?
היבט אחר, לא פחות בעייתי, מתעורר כאשר אנו מתבוננים בדברי הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תעניות פרק א' ,הלכות א, ב, ג) וכך לשונו:
"[א] מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י')' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. [ב] ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיהו ה') 'עונותיכם הטו וגו'' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. [ג] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי' כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".
הרמב"ם, פילוסוף רציונליסט, מחייב אותנו לראות בכל צרה "עונש" ובזעקה אמצעי להסרת הצרה? יתר על כן: מי שמתייחס לצרה כדבר הקשור לאיזושהי חוקיות מכונה "אכזרי"?
נשאלת כמובן השאלה אם הרמב"ם משתף אותנו כאן בתפיסה תיאולוגית המצביעה על קשר ברור והכרחי בין מעשי האדם לבין התנהגותו של האל או שמא אין כאן הסבר תיאולוגי של דרכי האל, אלא "דברה תורה כלשון בני אדם", כלומר מעין ניסיון לפתח תודעה של אחריות ומודעות אצל האדם, כהזדמנות להתבוננות מעשירה.
מעניין לראות מהן ההשלכות האפשריות של הקריאות השונות על הפרשנות שניתן למציאות בה אנחנו חיים היום.
נראה לי שהתבוננות בסוגיית הסולידריות וההתבוננות בקשר בין מעשי האדם למציאות שאיננה תלויה בנו ראויות לדיון מעמיק ואני מזמין אתכם ליטול בו חלק.
* נכתב במהלך השנה הראשונה של האינתיפדה השניה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה